מאמר לפרסום למבוטחים ו/או סוכנים

אי מילוי חובת גילוי יזום לאחר מתן הצהרת בריאות יכולה להיות כוונת מרמה מצד המבוטח

מאת : עו"ד עמית יוסף רון

דוד כהן(להלן: "דוד") עבד כמכונאי רכב, והיה מבוטח בפוליסת ביטוח חיים שכללה ביטוח אובדן כושר עבודה במנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"). לפני כריתת חוזה הביטוח בין הצדדים חתם דוד על הצעת ביטוח והצהרת בריאות בה מינה את סוכן הביטוח להיות שלוחו.

באותה הצהרה הצהיר דוד, כי הייתה לו בעיית כיב קיבה בגינה אושפז וקיבל טיפול תרופתי. בהצהרתו ציין, כי מדובר במקרה חד פעמי, והתרופות שקיבל ריפאו את הפצע, והיום איננו סובל ולא מוגבל כלל.

מספר ימים לאחר מתן ההצהרה ועוד בטרם נכרת חוזה הביטוח, אושפז דוד בבית החולים עקב כאבי בטן ובחילות. בבדיקות התברר, כי הינו חולה במחלת קרון. לאחר גילוי המחלה המשיך דוד לעבוד כמכונאי רכב במשך למעלה משנתיים, עד להחמרת המחלה. לאחר החמרת המחלה נקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי דרגת אי כושר בשיעור של 75%, שזיכתה אותו בקצבת נכות מלאה בשיעור של 100%.

לאור קביעה זו  פנה דוד למנורה לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה. מנורה דחתה את דרישתו בטענה, שלא גילה לה עובדות מהותיות וחיוניות לעצם קבלתו לביטוח, ואף הודיעה לו כי עקב כך, היא מבטלת את הפוליסה מתחילתה.

בעקבות הודעת מנורה הגיש דוד תביעה לבית המשפט השלום בתל אביב. בבית המשפט השלום הוחלט לדחות את תביעתו ונקבע, כי דוד הפר חובת גילוי יזום בתקופה שבין מתן ההצהרה לכריתת חוזה הביטוח.

דוד, שלא היה מרוצה מהחלטת בית המשפט השלום, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בבית המשפט המחוזי ניתן פסק הדין על ידי כבוד השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועפרה צ'רניאק.

בית המשפט המחוזי נדרש להכריע האם דוד הפר חובת גילוי יזום בתקופה שבין ההצהרה לבין מועד כריתת חוזה הביטוח.

בית המשפט המחוזי קבע, שבהתאם להלכת בית משפט העליון בפסק דין פיאמנטה (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פיאמנטה) אי גילוי בהתאם לסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, יכול להתקיים בשתי דרכים. האחת, אי מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח בפני המבוטח בכתב בעניין מהותי, דהיינו, עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה. השנייה, מקום שהסתיר המבוטח בכוונת מרמה עניין שהוא ידע, כי הינו עניין מהותי, הרי שדין ההסתרה כדין אי מתן תשובה מלאה וכנה. לפיכך, על פי פסק דין פיאמנטה הוראת הסעיף נועדה להטיל חובת גילוי יזום על המבוטח ומיועדת להעלות תרומתה לצמצום פערי המידע בינו לבין המבטח בעניינים שיש להם חשיבות לצורך עריכת חוזה ביטוח, ולהנחלת כללי התנהגות של יושר והגינות בין צדדים לחוזה, שהקשר ביניהם כלכלי במהותו (ר' גם ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל).

בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית המשפט השלום לפיה כל בר דעת היה מבין, שכאשר נדרש להצהיר ולענות לשאלות המפורטות לגבי אשפוזי עבר, בדיקות ומחלות שונות, עולה שהמצב הבריאותי הוא עניין מהותי לצורך קבלה לביטוח חיים וביטוח אובדן כושר עבודה, מה גם שתשובתו של דוד לפיה היה לו אירוע חד פעמי הראוי ציון בהצהרה מלמדת, כי דוד היה מודע לכך שמצבו הבריאותי היה בגדר עניין מהותי להחלטת מנורה האם לקבלו לביטוח.

אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי המקרה של דוד שונה מהמקרה של פיאמנטה, וכאן עמדה מנורה ברף הראייתי המחמיר להוכחת כוונת מרמה מצדו של דוד, בעצם העובדה, שהיה מודע למהות המידע שבידיו, אך החליט לא למסור זאת למנורה בשום שלב.

לפיכך, הערעור של דוד נדחה והוחלט, כי לפנים משורת הדין אין להשית על דוד הוצאות משפט.